הרמן

פעם ראשונה שנפגשנו זה היה בדיוק שבוע לפני שעמדתי להציע ליעל נישואין, הוא עמד בטרמפיאדה איך שיוצאים מהרחוב שלנו, לבוש חליפה ספורטיבית בצבע בז׳, ז׳קט על הכתף וחולצה לבנה עם שני כפתורים פותחים שמאחוריהם שרשרת זהב, לא של ערסים, משהו איטלקי כזה ג'ורג׳ קלוני סטייל, היה נראה לי מוזר שאחד כזה מרים אצבע לטרמפים, אבל הנחתי שהוא תייר, ובישלוב עם בושה-של-תחבורה-ציבורית פה בשכונה לא היה נעים עצרתי ושאלתי אותו לאן הוא צריך. ״הארבעה סטריט״ הוא אמר בעברית ספק תקינה עם שאריות מבטא שלא הצלחתי לעלות על מוצאו. ״יו מאסט בי קידינג מי, דיס איז אקזאקלי וור איים גווינג״ חייכתי וביטלתי את הנעילה של הסובארו. הוא התיישב וחגר את חגורת הבטיחות, ״אני מדבר עברית, זה בסדר״ הוא חייך בהתנצלות עם שיניים מסנוורות.

הרמן קוראים לו, והוא גדל בישראל, אבל כבר לא חי פה תשע-עשרה שנה ולפעמים הוא בא לבקר בשביל עבודה, ״נחמד , במה את עובד?״ שאלתי, ״אני איך אומרים בעברית, קואצ'ר… עושה הרצאות״, אוי ואבוי חשבתי בלב, הייתי צריך לדעת, מי עוד מסוגל להתלבש ככה בחום של יוני אם לא אחד מהחרטטנים האמביציוזיים האלה שמוכרים לאנשים נואשים תקווה עם תאריך תפוגה של שעה וחצי, יעל אומרת שצריך להוציא את ה״מקצוע״ הזה מהחוק" ״נחמד״ אמרתי, מנסה להתנער מרפלקס השיפוטיות, ״מה… איזה סוג של קואצ׳ר אתה?״ ״אני עוזר לאנשים לקבל החלטות.. יש לי היום הרצאה בבית ציוני אמריקה, אני אתן לך כרטיס חינם אם תרצה״, אמרתי לו שהלוואי אבל יעל, בת הזוג שלי בתורנות בבית חולים ואני צריך לחזור הביתה להוציא את הכלב, אחרת לא ישאר לנו סלון. הוא אמר שאין דבר, ובלי קשר הוא חייב לי בגדול על הג׳סטה, ״רק במדינה המפגרת הזו עדיין אין UBER, אם לא אתה הייתי מתייבש שם עוד שעתיים״ ״בכיף״, חייכתי.

ביתר שלושים הדקות של הנסיעה עברו בקבינה שיחות חולין על המצב הפוליטי שהשתנה מאז שגר כאן, על זיהום אוויר, ועל איך ניו-ג׳רזי הייתה הבחירה הכי טובה שהוא עשה בחיים, ניו-יורק, רק במחירי אאוטלט. קצת לפני המשרדים שלנו ברחוב הארבעה הצעתי שאוריד אותו ליד הסינמטק אבל הוא אמר שיש לו פגישה ממש בבניין שלי ושאל אם זה בסדר שיבוא איתי, אחרי שמצאתי מקום בחניון, כשניגשתי לדומם את המנוע, הרגשתי לפתע את היד שלו נחה על האמה שלי ברכות, הסתכלתי עליו מנסה לבלוע את הבהלה, ״יובל, חכה דקה אחת, אני רוצה להראות לך משהו״.

הוא הוציא מתיק העור המלבני שלו אייפון, מהדגמים החדשים, ביטל את הנעילה ופתח תקייה שקראו לה ״Yuval Kimchi״. בתיקייה היה קובץ וידאו אחד, הוא לחץ פליי, הסרטון היה קולאז׳ וידאו של החופשה שלי ושל דפי מתאילנד לפני ארבע שנים, ערוך למופת כמו פרסומת לכרטיס אשראי, את התמונות ואת חתיכות הוידאו שהרכיבו אותו לא הכרתי, את המקומות והאירועים כן, כלומר בערך, זה היה מזווית רחוקה, כאילו מצלמה נסתרת או משהו, ברקע התנגנה מוזיקת עולם נעימה שהזכירה לי חדרי מסאז׳ים, והכל היה עם מין פילטר חלומי כזה. במשך 60 שניות ראיתי על גבי מסך האייפון שלו את האני הכי שמח שאי פעם ראיתי, אני ודפי הולכים על חוף לבן בבגדי ים ושותים קוקוסים עם קשית, ואז משחקים פריזבי בסלואו-מושן תוך כדי שצחוק מרוח לשנינו על הפנים, ואחר כך מזדיינים עם כל הלב על רקע הירח, אבל מזווית רומנטית ולא פורנוגרפית, דפי נראית כמו מלאך, היא לוחשת לי על האוזן משהו שאי אפשר לשמוע אבל אפשר לראות בבירור שזה משהו שעשה אותי מאושר, הכי מאושר שאי פעם ראיתי את עצמי.

הסרטון נגמר, הרמן החזיר את הטלפון לתיק, שם לי יד על הכתף, ואמר ״תודה על הטרמפ״ יצא ונעלם בין המכוניות בחניון, אני נשארתי לשבת באוטו, קצת בשוק, מה הלך כאן הרגע? התחלתי להריץ בראש את כל מה שקרה שם אז בתאילנד שנה לפני שהעסק התחיל להתדרדר, ונהיה לי קווטצ׳ בלב, התחלתי להרהר על גורלה של דפי, ניסיתי לדמיין איפה היא ממש ברגע זה ומה היא ״טררררררר״ צלצול הדיבורית הרעיד את האוטו בווליום שיכול להחריש בנאדם, זאת הייתה דורית המזכירה שלנו, ״היי דורית, כן אני בדיוק נכנס למעלית, חכו לי שתי דקות ונתחיל״ ניתקתי את השיחה ויצאתי מהר מהאוטו.

הפעם השנייה שפגשתי את הרמן הייתה בבית קפה מתחת למרפאת הפוריות ברמת אביב, התחלנו שם אחרי שנה של ניסיונות כושלים, יעל בדיוק הלכה לשירותים ואני גללתי חדשות בטלפון כשפתאום הרגשתי יד על הכתף, הרמן, טיפוס כמוהו אי אפשר לשכוח. הפעם עם חליפה בצבע שחור אפור, אבל בדיוק עם אותו החיוך, מן חיוך צנוע כזה של אמת אין סופית שלא ניתן להתווכח איתה, כמו אישה עם יופי אוניברסלי שאין באף אדם לעמוד בו, הוא אמר שהוא עבר פה במקרה וקלט אותי מהרחוב ״מה הסיכוי שאני בישראל פעמיים בשלוש שנים ודווקא אותך אני פוגש? אין החיים האלה… זה משהו, מה איתך? אתה נראה ככה ככה״ ״באמת קטע״ אמרתי מופתע ולא מוכן, ״ אני בסדר, תקופה לא הכי פשוטה… מה מעשיך כאן, באת לעוד הרצאה?״ ניסיתי להעביר את הפוקוס אליו, ״תאמת שאני פה בגלל הלוויה״ הוא ענה בטון שביר אך בטוח, ״אני מצטער לשמוע״ אמרתי, ״תודה בנאדם, התאונה בסופ״ש שעבר בכביש 4 אם שמעת, אחותי ובעלה, ושניים משלושת הילדים, רק האמצעי שרד, דווקא ההוא עם האוטיזם״ הרמן הוא לא בנאדם שדברים כאלה אמורים להתרחש בחייו, זה פשוט משהו שרואים עליו, הייתי המום. ״אני נורא מצטער לשמוע״ מלמלתי, ״עכשיו אני בעיקר מנסה לארגן את כל ענייני האפוטרופוסים והרווחה וכל זה, שיהיו לי בריאים היהודים האלה.. איזו בירוקרטיה״ ״אני ממש מצטער לשמוע״ חזרתי שוב ובאמת הצטערתי. ״כן זה נורא מכדי להכיל, האמת שלא היינו ממש בקשר הרבה שנים, אבל ברגעים כאלה אתה מגלה מחויבות.. זה משהו בדי-אן-אי שלנו כנראה… בכל מקרה, מה שלום יעל? ככה קראו לחברה שלך לא?״ ״כן אמרתי, ותאמת שהיא פה, בדיוק הלכה לשירותים, תחכה תגיד לה שלום״ הלוואי אבל אני ממש חייב לעוף, יש לי פגישה בבית משפט שהתחילה לפני שתי דקות, אבל טוב לראות אותך יובל, אני מקווה שעוד נתראה״ הוא שלף כרטיס ביקור מכיס הז׳אקט והניח אותו ליד הקפה שלי. יעל חזרה בדיוק כשהוא נעלם מעבר למדרכה המובילה לקפה, ״דמיינתי או שדיברת הרגע עם מישהו?״ ״לא נראה לי שדמיינת״ אמרתי תוך שהתקרבה מאחורי ״ממתי אתה מכיר אנשים עם חליפות?״ היא שאלה, ״זה איזה מישהו שעבד איתי פעם אמרתי, אל תשאלי מה הוא עושה היום״, יעל התיישבה חזרה על הכסא ולקחה את כוס האייס קפה החד-פעמית לכיוון השפתיים, ״מה הוא עושה״ היא שאלה בלי סימן-שאלה, ״קואצ'ר״ אמרתי, ״עוזר לאנשים לקבל החלטות״. יעל צחקה, ״טוב שלא הספקתי לפגוש אותו״. חייכיתי, הרבה זמן היא לא צחקה. ״בוא נלך הביתה״ היא קמה והושיטה לי את היד, הושטתי חזרה, ותוך כדי שקמתי לקחתי את כרטיס הביקור והכנסתי לכיס.