שבע דקות מגן עדן

לבנון, 4 ק"מ מהגבול, לילה רביעי למלחמה, הילת האורות הכתומים של מטולה עוד נראתה ברקע, כאילו מוסרת לנו דרישת שלום מהעורף. בערך ב1:00, בעודנו הולכים בתנועה מבצעית דרוכה למחצה התפוצץ המוקש. נהוראי ומיכאליס שהלכו בחוד התאדו לגמרי מול העיניים שלנו, ולפני שהספקנו להבין מה מי מו התחילו צרורות של קלצ'ניקוב לשרוק מכל הכיוונים. נשכבנו כולנו על הרצפה והתחלנו לירות, בלי לכוון יותר מדי, אחרי כמה שניות גם סמואל המ"מ צעק שהוא נפגע, ואחרי עוד כמה גם עומר ובוסקילה.

אל תתפתו לשער שזה שאני כאן מספר לכם את הסיפור הזה אומר ששרדתי את הלילה ההוא בשלום, חכו בסבלנות.

זה היה מין מטע זיתים כזה מצ'וקמק עם טרסות וקצת סברסים, רצתי אחורה ונזרקתי על סף שברי טרסה, מנסה להבין מאיפה לעזאזל החיזבלונים האלה יורים, ערן החובש ניסה למשוך את בוסקילה וחטף גם כן כדור לכתף, הקלאצ'ים הלכו והתגברו, אני נשארתי מאחורי המחסה שכוב על הצד מחפש ביד רועדת רימון בכיסי האפוד, עמיקם חטף כדור לצוואר ונפל. לא ראיתי את זה, אבל זה מה שיובל צעק מבעד לחומה.

לא הצלחתי למצוא את הרימון, יותר נכון לומר שדווקא מצאתי, אבל היד שלי רעדה כמו איזה מוחמד עלי מזדקן עם ויברטור בתוך הרקטום ככה שאפילו לא הצלחתי לפתוח חתיכת סקוטש עלובה, נשמע לכם מפסדיני? גם לי, לצערי אני הוא שלא אשכח את ההרגשה הזו אף פעם. נראה לי שבהחלט מדובר במתכון מנצח למנת מישלן של פוסט טראומה, כזו שאפילו יש סיכוי שתקבלו עליה אחוזים ממשרד הביטחון. עד אותו רגע חשבתי שהקיפאון הזה שלא מצליחים לזוז הוא רק קטע שרואים בסלואו-מושן בסרטים של ספילברג, או שזו נחלתם של כל מיני קוקסינלים שלא היו צריכים להיווכח בשום קרב מלכתחילה. אבל אני? מה לי ולזה, זה לא פעם ראשונה שיורים עליי, אמנם חצי פלס"ר נפל, אבל אני הייתי מאסטר קור-רוח, זה ידוע בכל הגדוד, לא סתם שלחו אותי לקורס חבלנים, מה זה ככה הידיים שלי משתתקות ברגע האמת.

ערן הצליח להגיע ולהשכב מולי, מזיע כאילו יצא מחמאם טורקי, את בוסקילה הוא השאיר מהצד השני של הטרסה, הפרצוף שלו הביע משהו שעדיף שלא אתאר לכם, אבל זה גרם לי, ברגע אחד, לשלוף את הרימון, להעיף את הנצרה, לקום ולשלוח אותו הכי רחוק שיכולתי לתוך החושך המהבהב מסתרשפים כתומים של רעים. תיכף אחרי שבתקוות שווא עשה הרימון את דרכו לפרט או חולית אויב, הרגשתי את כף היד שלי מתפרקת, התרסקתי חזרה לארץ וראיתי שיש לי חור שחור וקצת דם שחור בדיוק באמצע של כף היד. הקטע הכי נחמד ברגע ההוא, שגם אותו אגב בחיים לא אשכח, זה שלא הרגשתי כמעט כאב, בחיי, זה אפילו היה נעים, "עוד קלישאה שלפחות יוצא לי לאשש עם כבר אני הולך לסיים את האירוע בפאתים של איזה כפר לבנוני מסריח", חשבתי לעצמי. רעש הקלאצ'ים הלך והתקרב, ערן שהיה שרוע שני מטר ממני כבר היה בשלבים מתקדמים של איבוד הכרה וכל האחרים לא ממש נראו ובקושי נשמעו.

מה אני אומר לכם, חפרתי כאן מספיק על סימפטומי קרבות. ותאמינו לי זה אמיתי וזה בדוק, וזה יכול לקרות לכל אחד, ועל כן אמליץ לא להיות יהירים באימונים, שם כולם גיבורים גדולים, ובכלל השתמטות זו לא מילה גסה. בכל מקרה, אנ'לא הולך לפרט לכם על הרגע בו הבנתי שזה הסוף ואיך כל החיים חלפו לי מול העיניים וכל זה, כי את זה שמעתם כבר בטח ב100 מור"קים של יום הזיכרון על כל הפוקסיונרים שניצלו על חודו של מילימטר, וגם, כי זה פשוט לא קרה. העניין המוזר הוא, שמכל הדברים שהיו יכולים לחלוף לי בראש בשתי הדקות שנשארו עד שהמערב של חזבאללה הושלם בהצלחה ואיזה מחמוד נתן לי ולערן שני כדורים למרכז מסה מטווח אפס, הוא לא מה יקרה עם המשפחה שלי, וגם לא נסיון לדמיין את מגע הקסם של הזיון הראשון, או האחרון, ולא האוף-פיסט בחופשת הסקי האגדית באוסטריה עם אחי הגדול, ולא הטיול בקוסטה ריקה לחפש דולפינים ורודים ביערות הגשם שלא אעשה, ולצלילות בפליפינים שלא אגיע, ולפולקסווגן השחורה שהבטחתי לעצמי כמתנת שחרור, שום דבר מאלה אפילו לא הגיח.

חשבתי רק על המחברת שלי. זו שנמצאת במגירה היחידה בשולחן מחשב, ועל כל החצאי סיפורים, והשירים המחורטטים שיש בה, איזה אסון זה יהיה כשהיא תימצא. מי הטיפש שלא משמיד, או לפחות מסליק או עורך מחברת כזו לפני שהוא יוצא למלחמה? מי? אין, על בטוח אמא שלי תמצא אותה, ויקריאו ממנה משהו בהלוויה, ואז אחרי שיהפכו לי את החדר הם ימצאו את המחברת היותר ישנה עם הדברים העוד יותר פתטיים שיש בה, שלא נדבר על ה"יומן" שכתבתי במהלך הקו הראשון שתפסנו. אני מכיר אותם, ביום השנה הם בטח יוציאו איזה ספר עם מבחר קשקושים פרי עטי בליווי מיטב תמונות החצ'קונים והתלתלים, כמה שיותר אינטימי יותר טוב, ובסוף יארזו את כל הפאדיחה בתמונת כריכה של מבט קשוח אך רגיש ממסע הכומתה. ועלמה, היא מן הסתם תהיה שם. בשם היושרה המוטלת בספק שלה, אבל בעיקר בשם הסקרנות, וכשהיא תיקח את הספרון הזה ביציאה מהדוכן שליד השולחנות עם הסנדוויצ'ים והמי-חם, היא לא תפתח אותו עד שהיא תגיע הביתה, ואז שהיא תגיע, היא תשב על הכסא ליד המיטה שלה, ותחפש את עצמה, ותיק תק היא גם תמצא, אמנם לא במפורש לפי מיטב זכרוני, אבל מבין השורות זה בטוח, זו עלמה, לא עשו אותה אתמול. וכל הפאסון שניסיתי לתחזק כל השנים, שע״פ תורת המשחקים היה אמור אולי להחזיר אותה אליי ביום מן הימים, יתאפס בבת אחת בנוק אאוט שאין שני לו, וכל מילה שנכתבה בדמותה או בדמות מעליליה המכאיבים תומר ותהפוך לעוד שכבת ביצור דקה בחומת בטחונה העצמי המט לנפול. והיא תמשיך ותקרא, דף אחרי דף, והלב שלה יאיץ בחוזקה עם כל משפט המרמז לחסרון נוכחותה בכתב ידי העילג.

ואני? מה אני יכול לעשות? אני מלאך כבר שנה ויומיים, שנה ויום תכלס אם לא מחשיבים את יום העליה והצ'ק אין בשמיים, תאמינו לי רק בשביל זה שווה למות יהודי, ושם בחדר שלה, אני מנצל את מצב הצבירה המלאכי שלי ונשען על הקיר עם כוס סודה, ממש שני סנטימטר מהתמונה הסגולה שלה מאיקאה, ומסתכל בסבלנותי הנצחית איך השפתיים הכי יפות שאי פעם ראיתי קוראות במלמול את מה שלא אוכל כבר להסתיר אף פעם, ומחכה, מחכה לראות אם כל אלפי המילים שהצלחתי להמציא יצליחו לחלץ דמעה אחת של נחמה.