שבע שנים עם איבט

זה היום יום שישי סתוי, מהתרגשות קפצתי מהמיטה עוד לפני אור ראשון, הייתה לי תחושה שזה היום שלי. איבט הבן זוג שלי לתא היה מכונס בתוך עצמו והתאמץ למשוך, הוא לא חש שזה היום שלו. רותי כרגיל הגיעה בדיוק ב-6:00 ואיתה היה גם ארנון, כשהם חלפו מולנו בירכתי אותם לשלום והברכה עיצבנה את איבט שמתוך שינה המתכחשת לכך שנקטעה סובב את ראשו לצד ההפוך והשמיע נהימה הפגנתית. אחרי כמה דקות הם חזרו עם העגלה של ארוחות הבקר. בכלל לא הייתי רעב, "בוקר טוב צחי" אמרה רותי והגישה לי את הצלחת דרך החור בסורגים, "ובוקר טוב גם לך איבט" הוסיפה בלחש בלי לצפות לתגובה, "נראה לי שהיום צפויות לך בשורות טובות" אמרה רותי בחיוך הלא מזוייף שלה, הסתכלתי לה בעיניים ובכוונה לא הגבתי, בילְד-אָפְים תמיד מביאים את הנָאחְס. למדתי את זה על בשרי אין ספור פעמים בשבע שנים שלי כאן.

אחרי שעתיים השמש נכנסה והאירה לאיבט את הפינה המוצלת האחרונה אליה נמלט, לא נותרה לו ברירה והוא נאלץ להתעורר, "בוקר טוב" ברכתי אותו בלי לשפוט את ההשכמה המאוחרת, "רותי הייתה פה קודם, היא אמרה שאם תרצה אוכל תנבח", הוא לא התייחס, אני מכיר את איבט כמעט שבע שנים, הוא הגיע שנתיים לפני ואפשר לומר שהוא היה סוג של חונך בשבילי, אני מכיר מעולה גם את התקופות המדוכדוכות האלה שלו, אבל הבוקר היה בו משהו מיואש מתמיד, "מה אתה מבסוט" הוא בז לי, "סתם.. משום מה אני מרגיש שהיום יש לי סיכוי טוב" עניתי באשמה, למרות שהתכוננתי לזה שהוא איכשהו ימצא דרך להוריד לי זה בכל זאת השפיע עליי וגרם לי להצטער פתאום. סתמיות תבוסתנית מילאה לי את הראות, ריחמתי על עצמי, על שנינו. "אנחנו זקנים מדי צחי, התקווה הזו שלך סתם מקרבת אותך למוות" הוא אמר, לא עניתי לו, לא רציתי בכלל להסתכל עליו, דחפתי את האף בין הסורגים ותיצפתּי לכיוון דלת הכניסה של המסדרון, אנשים בטח עוד מעט יבואו, חשבתי לעצמי.

אחרי כמה דקות נכנסה משפחה ראשונה, של אשכנזים, שני בנים בגיל יסודי עם סנדלים ואמא בשמלת פרחים וקוקו מרושל מוחזק במקל, לאבא שהשתרך מאחור היתה קרחת וזקן קצת אפור של אנשי אדמה. רותי קיבלה את פניהם והזמינה אותם לעשות סיבוב, "בטח מושבניקים אלה, מי שנופל עליהם הסתדר" אמרתי בלב עם מעט מידי אמונה בסיכויים שלי. הילדים ישר התלהבו מגורה אחת חדשה שהגיע לפני שבוע, אבל האבא אמר להם שימשיכו ללכת ושלא סוגרים על ההתחלה בלי לראות עוד אופציות. האמא אמרה לאבא שאם יש לָבְרַדורים או גולְדֵנים זה הכי טוב לילדים והאבא ענה לה שהם לא באו לקחת אחד גזעי, והיא כמי שצפתה את התשובה מיד הגיבה שהיא יודעת, אבל שכאן גם ככה כולם נטושים וזה לא שהם משלמים לאיזה מרביע ארור שמספסר את הרחם של הכלבה שלו.

כשהם הגיעו לתא שלנו האמא נעצרה וליטפה לי קצת את הראש, "תראה איזה חמוד" היא אמרה, הילדים בינתיים התקדמו, "אה.. נראה קצת זקן" ענה האבא בלקוניות, היא לא נלחמה, רק מרחה לי עוד ליטוף קטן על האף והמשיכה במסדרון. "חבל שלא נתת לה ביס ביד" סינן איבט שרבץ על הקיר האחורי, "אולי תסתום" אמרתי לו, נהייתי עצבני, ידעתי שהם לא היו לי אבל הליטופים של האמא הצליחו להפיח בי לכמה שניות אופטימיות שנכזבה, "אמרתי לך, אנחנו זקנים מידי. ברגע שתפסיק להתנגד לחוקי הטבע תהיה משוחרר ולא תצטרך טובות מאף מושבניק קירח" הוסיף איבט, "די תעזוב אותי. בבקשה איבט. רק אל תהרוס לי".

אחרי כמה דקות הם חזרו עם לברדורית. לא חושב שבכלל ראינו אותה אי פעם, היא כנראה הייתה באחד התאים האחרונים. ארנון מכר להם את הקולר הכי פוּשְט והכין להם רצועה מאולתרת מחבל שחור, רותי בינתיים הביאה להם את הטופס עם החיסונים והוראות ההאכלה ואחר כך כִבדה אותם בקידה וברכה לחיים מאושרים.

אחרי בטח חצי שעה של יובש הגיעה עוד משפחה, 3 ילדים בנים עם נעלי קט-רגל ואחד תינוק בעגלה, האמא והאבא היו נראים כאילו ירדו מיאכטת תענוגות שנקלעה בטעות לעגון בחופי הפחונים של מוגדישו, "שלום את זאת רותי?" שאלה האמא, רותי הנהנה והחמיאה להם על החלטת האימוץ "הילדים משגעים אותנו מה נעשה" אמר האבא וחייך אל רותי כמצפה להזדהות, "יש לך משהו שלא מפיל שערות?" שאלה האמא, רותי שכבר ראתה את כל הסוגים של האנשים לא התרגשה "אין דבר כזה בלי פרווה, אבל יש כאלה שמנשירים פחות" הסבירה להם כאילו היו תלמידי כיתה א', "אז כזה אנחנו רוצים" אמר האבא, אתם מוזמנים לעשות סיבוב אמרה רותי והושיתה את היד לעבר המשך המסדרון, "יאללה ילדים לכו תבחרו, אבל דיר בלאק אתם נוגעים, הם מלאים מחלות" הכריזה האמא. שלושת הילדים התחילו לרוץ ולעבור בין התאים, "זה כאלה שאחרי חודש מורידים אותך על איזה אי תנועה בכביש 40 עם שקית בונזו ותתפלל לנס" אמר איבט, "לגמרי, אם לא מוכרים אותך לבדואים" הוספתי. כשהילדים התקרבו הם דווקא נראו בסדר, חמודים ועדינים, הם התבוננו בסקרנות עליי ועל איבט כמה שניות ואז אחד מהם שהיה נראה הקטן ניגש ונצמד לסורגים, אני התקרבתי גם והוא שלח את היד ונתן לי ליטוף על המצח, אחרי שתי שניות שני האחים שלו הצטרפו גם. וואלה זה זרם לי, "אולי הם דווקא אופציה לא רעה", הרהתי, "בטח פחות רעה מאיבט" עניתי לעצמי תוך כדי הליטוף המשולש. "מה אתה נוגע בו!" צווחה האמא והורידה לקטן כאפה קטנה לאחורה של הראש, "הוא דווקא נקי אמא" אמר הילד הבינוני כמגונן על אחיו החבוט, "תשכחו מזה" קבע האבא שנתן בי מבט מזלזל כמו שנותנים לקבצנים שמכריזים שהכסף הוא לא לסמים, "תביאו משהו יפה" אמר האבא, "שיהיה נעים להסתכל". רותי שראתה את ההשתהות ליד התא שלנו הגיעה לחוות דעתה "אני רואה שהילדים נדלקו על צחי, הוא ממש מקסים" היא הרימה לי, "צחי?! צחי זה השם של אחי הבכור" אמר האבא, "עכשיו מיליון אחוז אנחנו לא לוקחים אותו". הילדים המאוכזבים אולצו להתקדם הלאה באילמות אימהית סבירה, ואני לא הצלחתי להחליט אם אני מצטער על כך או לא.

בסוף הם בחרו את ג'ובנאי, שהיה הכלאה של פינצ'ר עם עוד איזה משהו קטן, הוא היה נראה מוטרד לאללה על הידיים של הילד הגדול, שלקח אותו לעבר דוכן הכניסה כאילו הוא מחזיק חבילת לֶגו. רותי התעכבה איתם על התדרוך פי שתיים יותר מהרגיל, וארנון הכין עבורם אקסטרא ציוד נלווה וגם פינק אותם בחבילת בונזו חינם, שיהיו מבסוטים עם ג'ובאני. עד הצהריים הגיעו עוד כמה משפחות, הרוב לקחו גורים, חלק לקחו חבר'ה שהכרנו ואיזה שניים בכלל התחרטו ולא לקחו כלום. בעשרה לשלוש, עשר דקות לפני הסגירה נכנס זוג צעיר, הם היו מקושטים בשרשראות וטבעות, והיו להם נעלי ספורט צבעוניות שהריחו טוב ממש, רותי שמחה לקראתם ואמרה להם להזדרז, הם אמרו שהם מחפשים כלב בגודל בינוני שלא צריך להוציא יותר מידי אנרגיה, "נו, מה יהיה עם אלה, הם לא מבינים שאנחנו לא כאן בשביל שהם יעשו עלינו סימולציות כי הם מפחדים להביא תינוק" אמר איבט מבלי לקבל את התייחסותי, מרגע ששמעתי את התיאור שהם הציגו בפני רותי נדבקתי לסורגים באמוק והתחלתי לנבוח בהתלהבות, "תנמיך, תנמיך" התרעם איבט, "שתוק אתה" סיננתי לו בין הנביחות, רותי שראתה את התלהבותי ליוותה את הזוג הצעיר לפאתי הכלוב שלנו, אני המשכתי לנבוח ולקשקש כמו מטורף בזנב, הבת שהיה לה פס ורוד בשיער שאלה את רותי עליי "מי זה המתוק הזה?" "זה צחי, ואני מתה עליו" השיבה רותי "נראה לי שזה בדיוק מה שאתם מחפשים", הם ליטפו אותי, "מה אתה אומר בייב?", שאלה הפס הורוד את בן זוגה, "לא יודע, הוא חמוד אבל נראה קצת מבוגר" אמר והפנה את מבטו לרותי, "צחי בן 7, זה לא צעיר אבל בהחלט יש לו עוד ימים יפים לפניו" אמרה רותי וריגשה אותי עד העצם כמו הייתה הבנאדם היחיד שאי-פעם האמין בי "בסדר בייב, כלבים מחזיקים עד גיל 14-15, גם ככה בטח נהיה כבר בניו יורק עד אז" הבריקה הפס הורוד, "תכלס את צודקת בייב, אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים", איבט הזדקר פתאום, הוא התחיל להבין, "תזדיין למקום שלך" סיננתי לו בין הנביחות והליטופים, "יאללה צחי, אתה בא איתנו!" הכריזה הפס הורוד כלפי וכלפי רותי. צרחתי מרוב אושר, רותי הוציאה את הצרור מחגורת הדגמח שלה ופתחה את התא שלנו "אתה עושה טעות" איווט רתן, אבל אני כבר לא שמעתי כלום, כל מה שראיתי זה את האור מבעד לדלת הפתוחה של קצה המסדרון ואת הזוג המפונפן שמעכשיו יקרא ההורים שלי.